חזרתי מטיול בגלפגוס. לא כתבתי מילת תיאור כי לא מצאתי אחת מספיק עוצמתית.
קודם כל פגשתי שם את הבן שלי, אותו לא ראיתי ארבעה חודשים, וזה לבדו היה מספיק, אבל אני רוצה להתמקד דווקא בדברים האחרים שקרו לי.
נתחיל מזה שהיו לי המון חששות. הדרכון שלי היה גבולי בתוקף שלו, הקורונה שמאיימת להשבית שמחות, טיול לבד עם הבן למשך שבועיים, והיעד - גלפגוס שאינו יעד לבעלי לב חלש… תוסיפו לזה כמה ימי צלילות עומק (לא צללתי כמעט 30 שנים) ואנחנו עוד מגיעים יחד עם זרם ההומבולדט (הקר!), אבל החלטתי שאני הולכת על זה ומקסימום הבן שלי יצלול בלעדיי.
לקראת היציאה הצטיידתי בביוגרפיה מרתקת על דארווין, שמבלי שהתכוון מיתג את איי גלפגוס כמקום ייחודי של טבע שלא די לנסוע אליו ולהתפעל, כדאי גם לשים לב למה שאתה רואה שם, וגם לשים לב למה שאתה שם לב.
אז השתדלתי.
אני פוסחת על הפגישה המרגשת בטירוף ועוברת ישר לתובנות שעלו לי במהלך הטיול.
התחלנו ביומיים של צלילות. יצאנו עם סירה לים הפתוח לשייט של כשעה, בהתאם ליעד, ושם, בקצה האי, או ליד שרידי הר געש שצמח מן הים ובחלקו קרס אליו בחזרה, שם צללנו. הים סער, הסירה התנדנדה בעוז ובתוך כל זה, התברר לי שאני צריכה לקפוץ למים בגלגול לאחור משפת הסירה. ״זה לא!״ חשבתי לעצמי, עד כאן, וכבר שקלתי לרדת בעזרת המדריך והסולם, אבל הבן שלי, שחשב גם על הצלילות הבאות, הבין שאני חייבת לקפוץ למים (אההה מכאן בא הביטוי הזה!) ואמר לי שאני יכולה לעשות את זה. ברור שקפצתי. הרמתי את רגלי והתמסרתי לכוח המשיכה תוך שאני מגינה על המסיכה ועל העורף. מדהים.
אבל זו הייתה רק הפעם הראשונה שחוויתי שחרור והתמסרות בצלילה.
כבר הזכרתי את זרם ההומבולדט. זרם קר במיוחד שמביא איתו את כל החבר׳ה הגדולים: לוויתנים, וכל הרייס למיניהם: איגל ריי, מנטה ריי ודומיהם. הפחד מהקור גרם לי להצטייד בשתי חליפות צלילה זו על גבי זו. היופי והריגוש השכיחו את העניין הזה. ההתמודדות היותר משמעותית הייתה דווקא עם עוצמת הזרם. המסלול נבחר בקפידה, וכך, השחייה בניצב לזרם הייתה קצרה, אך מספיקה בכדי להדגים כמה היא קשה ומאתגרת וכמה היא בזבזנית במשאבים (חמצן כמובן). אבל אז הגיע הרגע לתת לזרם לשאת אותנו עליו. הרגשתי כמו בפארק מים, גולשת במגלשה ארוכה המתפתלת בין האלמוגים.
כמו בציור, חשבתי לעצמי, כמה מהנה היא ההתמסרות לתהליך. כמובן שיש לשמור על שליטה מסוימת ולרגע גם ממש להיאחז בציפורניים בסלע, שאם לא כן, אני עלולה למצוא עצמי הרחק מהקבוצה, עמוק יותר או חלילה גם עולה מהר מידי לפני המים. כמו בציור - השילוב הזה בין התמסרות לשליטה, בין שחרור מוחלט להבנת הקומפוזיציה…
ואז הגיעה הצלילה השלישית. ים גבוה, זרמים חזקים, ראות לקויה, ושום דבר מסעיר. אני יוצאת מהצלילה, בקושי רב מטפסת בסולם לסירה ומבטיחה לעצמי שזו הפעם האחרונה. אבל הבן שלי לא מוותר. ההפסקה בת השעה, על גג הסירה, תוך צפייה בכלבי הים ובעופות כחולי הרגליים, כמו השכיחה הכל.
מודה, כבר במהלך ההפסקה, כשרוחי שבה אלי, חשבתי על ההקבלה הזאת לתהליך הציור. הכי קל היה לוותר, להכריז שזה לא בשבילי, אבל אילו ויתרתי לא הייתי חווה את הצלילה הבאה שהייתה המדהימה והמרגשת ביותר שהייתה לי מעולם! (צב ים ששחה ממש אלי, להקה בת כ-40 כרישי פטיש ששחתה מעלינו, מתחתינו ולידינו… וואו!). אם הייתי מוותרת אחרי הצלילה השלישית הייתי נשארת עם החוויה הקשה. היא הייתה זו שנצרבת בי וכך הייתי כנראה מסכמת את נושא הצלילה. החכמה היא להמשיך.
ולמה לאתגר את עצמנו כל כך? זו שאלה שהתשובה עליה היא לאן אנחנו רוצים להגיע. אם רוצים לראות את החבר׳ה הגדולים, אין ברירה אלא לצלול היכן שהם מסתובבים - בים הפתוח, הסוער והקר. אם רוצים להתפתח בציור - צריך לצייר, ולפעמים זה כרוך בתסכולים ובקשיים אחרים.
אני חוזרת לדארווין:
אבולוציה, הוא אמר, היא שינויים קטנים, ללא כוונת מכוון, לאורך זמן.
הברירה הטבעית היא תהליך חסר תכלית, אך יעיל מאוד. אין לה מטרות, יש לה תוצאות בלבד. המדדים היחידים להערכתה של הברירה הטבעית הם הישרדות והצלחה ברבייה.
תהליך הציור טומן בחובו שינויים קטנים ולא מכוונים, שקורים כשאנו מתמסרים לו. התהליך הוא המהות. הציורים הם תוצאותיו, והם העדות להישרדותנו, או טוב יותר, הצלחתנו, כאמנים.
בספרו מוצא המינים כותב דארווין: ״ככל שצאצאיו של מין מסוים יעשו מגוונים יותר במבנה, בטיב ובהרגלים, כך הם יהיו מסוגלים להיאחז במקומות רבים ושונים בתחום שלטונו של הטבע, ולהגדיל את אוכלוסייתו של אותו מין.״
תפקידנו כאמנים הוא להיות אותנטיים. לא לנסות. פשוט להיות. זה יבטיח את הגיוון האמנותי ואת היכולת להתפתח בצורה הנכונה והבטוחה ביותר.
וכמה חופש יש בהבנה הזאת.