מי שתרגל מדיטציית ויפאסנה בוודאי מכיר את הסיטואציה: אתה יושב ומתבונן בתחושות שיש לך בגוף. מפתח אליהן מודעות. חלק מהתחושות נעימות וחלק פחות. המשימה המשמעותית היא להישאר שווה נפש כלפיהן. לא להיות אומלל עם תחושת הכאב או לחשוש ממנה, ולא להתענג על תחושות טובות או לייחל להן. אט אט אתה מבין שלא משנה מה אתה חש אלא רק איך אתה נוכח: ככל שאתה זורם עם שוויון הנפש אתה עושה עבודה טובה יותר.
כך גם בציור (שלוש פסקאות ותבינו את הקשר...)
מי לא רוצה תוצאה טובה? מי לא רוצה להסתכל על ציור, מעשה ידיו להתפאר? יש כאלה שבאים אלי לסטודיו עם פנטזיה מוכנה של איפה הם הולכים לתלות את הציור הנהדר שהם הולכים לצייר ממש תכף, כאן, בסטודיו. יש להם בראש את הצבעים ואולי אפילו את הקומפוזיציה המתאימה שתתאים לכורסה. כל שנותר הוא רק לצייר את זה.
. Piece of cake
אלא מה? זה לא עובד ככה. אני יודעת כי ניסיתי. לפעמים אני חולמת ציור. כשאני קמה אני ממש יודעת מה עלי לעשות. אני מגיעה לסטודיו מוכוונת מטרה. כל שעלי לעשות הוא ליצור את מה שיש לי בראש. אבל איכשהו זה פשוט לא עובד. גם אם אני מצליחה לעשות משהו שדומה למה שחלמתי, זה יוצא... איך לומר? קצת מאולץ. לא זורם. לא זה!
הנה זה מגיע:
החוכמה היא לבוא משוחררים. נטולי ציפיות. לא לייחל לשום תוצאה. ללכת אל הלא נודע. פשוט לצייר. יש להניח שבדרך כלל ניהנה אבל יהיו גם רגעי תסכול. לא נורא. מה שחשוב זה להמשיך. להתמסר לתהליך. להבין שזה הדבר המשמעותי.
כשבאים לציור עם תכנית - באים מהראש. כשזורמים עם התהליך - באים מהלב.
אפילו מארק שאגאל אמר: "אם אני יוצר מהלב, כמעט הכל מצליח, אם מהראש - כמעט שום דבר."
ברור שאנחנו זקוקים מידי פעם לאיזו תוצאה טובה, כזאת שתיתן לנו תמריץ להמשך, אבל לבוא בהתכוונות כזאת מראש לפעולת הציור - לא מומלץ.
טריקי.