ציור מכוער

 אומרים שכגודל הציפיות כך גודל האכזבות. כאמנית, למדתי שלפעמים הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הציפיות היא להפוך אותן על פיהן. במקום לצפות ליצור משהו מושלם, אני מחליטה באופן מודע לצייר "ציור מכוער". זו לא סתם הצהרה - זו הזמנה למשחק, להתנסות, לחקירה משוחררת. זה מעין תרגיל באומץ אמנותי, הזדמנות לשבור את המחסומים שאנחנו מציבים לעצמנו.

דווקא כשאני משחררת את הציפייה ליצור משהו "טוב", מתחיל הקסם. הלחץ נעלם, האחריות מתפוגגת, ומה שנשאר הוא מרחב משחקי טהור. אני מתחילה להתנסות בצבעים, בצורות, בטקסטורות - רק מתוך סקרנות ושמחת היצירה. כשאין ציפייה להצליח, אין גם פחד מכישלון, ואפשר פשוט ליהנות מהתהליך. הידיים נעות בחופשיות על הבד, הצבעים מתערבבים בדרכים בלתי צפויות, וכל החלטה הופכת להרפתקה קטנה.

זה קורה גם כשאני עובדת מול מצלמה. הציפייה לתפקד מול העדשה דווקא משחררת אותי להתמקד במשחקיות של התהליך. המודעות לנוכחות המצלמה מסיטה את תשומת הלב מהשיפוט העצמי, והתוצאה היא חופש יצירתי מפתיע. התוצאה כבר לא מעסיקה אותי - אני שקועה לגמרי בהנאה של הרגע, במחול המכחולים על הבד.

ולפעמים, ברגעים נדירים של חסד, כשכל הציפיות נעלמות לחלוטין והמשחקיות תופסת את מקומה, אני מוצאת את עצמי במצב של זרימה טהורה. כאילו היצירה עצמה זורמת דרכי, ואני רק הצינור שמאפשר לה להתקיים. אלה הרגעים הקסומים ביותר - כשהתהליך הופך להיות התכלית עצמה, וכל תנועה על הבד מרגישה נכונה ומדויקת, כאילו היא הייתה שם מאז ומעולם.

הסיפור המצחיק הוא שדווקא אחד מאותם "ציורים מכוערים" זכה לאהבה מפתיעה. כשחברה בחרה בו כמתנה (עוד לפני שידעה את הסיפור מאחוריו), זה היה כמו חותמת נוספת לעיקרון שמוביל אותי - שחרור הציפיות ומסירות לתהליך היצירתי הם שמובילים לאמנות האותנטית והמרגשת ביותר. כמובן, למרות השם המתריס והגישה המשחקית, אם לא הייתי מרוצה מהתוצאה, הייתי ממשיכה לעבוד עליו, לא הייתי מכריזה עליו כציור גמור, ובוודאי שלא הייתי מציעה אותו כמתנה 😊.