חרדת הדף החלק, או הקנבס הריק, היא תופעה ידועה ומוכרת. זה הפחד הזה שתוקף רבים בעמדם להתחיל ציור מבראשית. אני דווקא לא סובלת מזה. אני נהנית להתחיל להתפרע בקו או בכתם על הלבן הלבן הזה. אבל אז אני נתקעת.
זה מין תהליך כזה, שהוא כמעט ידוע מראש. בדרך כלל יש לו שישה שלבים:
זה הולך להיות מדהים - זה השלב הזה של ההתרגשות של לפני. בו מגיעים לסטודיו (או למה שזה לא יהיה), נעמדים מול הנייר או הקנבס (או מה שזה לא יהיה..), כשהצבעים וכלי הציור כבר ערוכים על השולחן, ופשוט מלאים שמחה לפני תחילת היצירה.
זה טריקי - אחרי כמה קווים או כתמים מבינים שהאלמנטים גם צריכים לדבר זה עם זה.. ואיכשהו פתאום זה לא כל כך פשוט...
זה גרוע!! - כל ניסיון לייצר שם משהו שיעבוד רק מסבך את המצב עוד יותר ונראה שזה לא הולך לכיוון טוב.
זה לא בשבילי - ובאמת זה לא הולך לכיוון טוב. הכל נראה נורא, ואז מגיעה ה"הבנה" שזה פשוט לא בשבילי.הרי לא לכולם זה מתאים. לי אין את הכישרון לזה!!
עכשיו... אם תפרשו בשלב הרביעי... חבל, כי כאן מתחיל העניין. אם מתעקשים על היצירה הזאת, ובכלל.., אז פתאום מגיעים לשלב החמישי: אולי בכל זאת זה יהיה בסדר... - זה השלב בו פתאום נראה איזה אור. פתאום נוצר איזה חיבור עם משהו בעבודה. זה יכול להיות קו שהיה חסר, או איזה כתם שהפך את הקומפוזיציה למושלמת... לא תמיד אנחנו יודעים לשים על זה את האצבע, אבל זה קורה. ואנחנו ממשיכים. ואז...
זה מדהים!!! - אנחנו אוהבים את מה שיצא. פתאום אנחנו מחוייכים ומרוצים. זה שלב לא רע לצאת להפסקה :)
חשוב להכיר את השלבים האלה. להתיידד איתם. לקבל כל אחד מהם בהבנה ובאהבה. אי אפשר לקבל רק את הטוב. זה פשוט לא עובד ככה.
אבל אם מתעקשים ומגיעים לשלבים הבאים - זה ממכר!
ויש גם מצב מעט שונה, שגם הוא מצב של תקיעות. הוא מתרחש דווקא כשאני כן אוהבת את מה שמתהווה על הבד. אוהבת מצד אחד, אבל עדיין לא מרגישה שזה גמור מצד שני. זה אפילו נורא יותר מהמצב הקודם. השיתוק הזה שנובע מהפחד להרוס את מה שכבר עשיתי. יש לי לא מעט קנבסים בסטודיו שנמצאים במצב המתנה שכזה. מה שאני עושה איתם זה נותנת לעצמי לשהות זמן מה במחיצתם. לפעמים אני מבינה שהם כבר גמורים רק לא הכריזו על זה כמו שצריך, ובפעמים אחרות אני פתאום מבינה מה חסר שם בשביל לסיים את המלאכה.
כמו שאמרתי – ציור הוא תהליך. לפעמים זה בא לידי ביטוי גם בציור הבודד.