בין אינטואיציה לניתוח אנליטי
top of page

בין אינטואיציה לניתוח אנליטי



כשמו כן הוא. הציור החופשי שואף לחופש. מבחינתי, אחד הקריטריונים המשמעותיים ביותר לבחינת ציור (שלי) הוא עד כמה הייתי בו באמת חופשיה. חופשיה מציפיות, חופשיה מביקורת, חופשיה מהשוואות. עד כמה זרמתי עם היצירה. עד כמה הייתי ב"Zone".


אבל אם להודות על האמת, ציור הוא תהליך. על פי רוב הוא לא מתחיל ומסתיים ב"סשן" ציור אחד. על פי רוב הוא נבנה אט אט. בכמה וכמה "סשנים". בכמה וכמה שכבות.


עבורי השלב המלהיב, הקל והזורם ביותר הוא שלב ההתחלה. הוא יכול להימשך גם כמה שעות אבל זה "סשן" אחד, בו אני לא עוצרת. אני מציירת בלי הכרה. אני רק רואה את מה שאני עושה. עונג צרוף.


ברגע שאני עוצרת, אני יוצאת מה"Zone" וחוזרת להכרה. בשלב הזה הראייה (של קודם) הופכת להתבוננות (מלשון תבונה), ואני מתחילה לנתח את מה שלפני.


קשה מאוד להימנע בשלב הזה מסוג של שיפוט. אוהבת / לא אוהבת, מה אני אוהבת? מה אני לא...? מה חסר? מה יש יותר מידי? סוג של עריכה, אם תרצו.


המלחין איגור סטרבינסקי אמר שקומפוזיציה (היחסים בין החלקים השונים ביצירה) היא אימפרוביזציה סלקטיבית. כלומר שהיצירה המוגמרת מורכבת מאלתורים בררניים. ובאמת, אם היינו סומכים רק על האינטואיציה, רק על שלב האלתור, בדרך כלל היינו מקבלים יצירה שהיא פחות חזקה מבחינה מבנית...


זה שלב שאני לא מגיעה אליו בסדנאות שלי. זה שלב שלהבנתי יש להגיע אליו בשלבים מתקדמים יותר ביצירה. ראשית יש לפתח את הזרימה החופשית, יש מי שזה לוקח לו שנים.. רק אחרי שהצלחנו באמת להשתחרר, כדאי להתחיל להפעיל בצורה מודעת את כישורי הניתוח האנליטי של היצירה. האם הקומפוזיציה חזקה? האם אפשר לחזק אותה? כיצד?


אבל בשביל יצירה אמיתית וכנה צריך להיות ב  zone, כלומר לא במצב של הכרה מלאה, אז איך עושים את זה?


הפתרון עבורי הוא מעין זיגזוג בין השלבים האלה. מאחר שבהתחלה יש רק משטח לבן, אין כל בעיה להיות רק ב zone, ולכן זה השלב הקל והמהנה ביותר עבורי. בהמשך יש להתגבר על ביקורת, ויותר מכך – יש להתגבר על התקשרויות (attachments) וזה מקשה על הזרימה. מאוד. לפעמים עד כדי שיתוק...


טוב, אף אחד לא אמר שזה קל.

אבל כשאנחנו מצליחים לעשות את זה... וואו! זה מלהיב לפחות כמו ההתחלה 😊

  • Whatsapp
  • Instagram
  • Facebook
  • LinkedIn
  • Pinterest
bottom of page