top of page

קונפורמיזם


אם את רוצה שהילד שלך יהיה יצירתי, אם את רוצה שהוא ימצא את ה"קול" שלו, אל תצפי ממנו להיות "ילד טוב ירושלים".

אני הייתי ילדה טובה. אפילו גיל ההתבגרות שלי עבר על הורי בקלות יחסית. לא הייתי מהמורדות. אהבתי להיות במקומות בהם הרגשתי רצויה ומוערכת, וזה למעשה פטר אותי מהצורך להוכיח או למרוד. גם כשיצרתי (ותמיד יצרתי משהו...) עשיתי את זה בזהירות. בדרך כלל עם ניסיון להיות "כמו...". "לחפש את הדרך שלי" לא היה מושג שנחשפתי אליו בכלל. אצלי זה הגיע מאוחר. תקראו לי איטית, תקראו לי Late bloomer, אצלי זה הגיע לקראת גיל 50. אז התחלתי לצייר. ציור חופשי.


נזכרתי בזה עכשיו כי לפני כמה ימים הגיעה אלי לסטודיו מישהי לסדנת משחק בצבע וכשהגענו לשלב המשחק היא אמרה שקשה לה "פשוט לצייר". היא צריכה הנחיות. שיגידו לה מה לעשות. היא צריכה להתכוון למשהו.

מאחר שיכולתי להזדהות איתה היה לי גם קל לתת לה את המענה הנכון. אבל לפני שנגיע לזה, אני רוצה רגע לתאר את הסיטואציה.


אנשים שנכנסים אלי לסטודיו מעידים שהתחושה היא תחושה נעימה. שהם מרגישים אנרגיות טובות. הכל "מלוכלך": הקירות, הריצפה, השולחן... אבל זה לא לכלוך דוחה. זה לכלוך מאפשר וכמו אומר לא צריך להיזהר כאן. והאמת היא שזה לא באמת לכלוך. זה צבע שנמרך והושפרץ ונזל על השולחן, על הקיר ועל הריצפה. פרט לכך הכל מסודר. לכל דבר יש מקום. אור רך חודר מכל עבר, מהחלונות הגבוהים הסובבים את הסטודיו כולו ומחופים בזכוכית חלבית. הכל מזמין ליצירה משוחררת וכמעט חסרת גבולות. פורמט מנצח למי שאינו מורגל במרדנות כדרך חיים. יש מסגרת אבל בתוכה – הזמנה לשחרור מלא.


בחזרה לאותה בחורה שהגיעה אלי לסדנת משחק בצבע:

חייכתי אליה בהבנה ואמרתי לה שיש לי הרגשה שהפעם זה יהיה אחרת. הפעם אני אומרת לה שהיא "צריכה" למרוד. שהיא "צריכה" להשתחרר. שהיא "צריכה" לצייר כמו ילדה. זו המשימה שלה. זה הכיוון.


וכמה היא נהנתה.

  • Whatsapp
  • Instagram
  • Facebook
  • LinkedIn
  • Pinterest
bottom of page