את הפוסט הקודם סיימתי במשפט: אני נכנסת לסטודיו. משהו כבר יקרה. בוחרת להמשיך משם.
אם אחכה שיבוא לי לצייר כמו שציירתי קודם, יש חשש שאחכה לנצח. יכול להיות שאף פעם לא יבוא לי לצייר כמו שציירתי קודם.
מאידך, אני יודעת שיצירה עושה לי טוב. רבים לפני חקרו את זה אבל אני פשוט מרגישה את זה. אז למה לחכות? למה לא לנסות למצוא מה כן? בשביל זה צריך "להיכנס לסטודיו". זה יכול להיות גם לפתוח את הסקצ'בוק. לא משנה. העיקר לפתוח את הדלת ליצירה.
אני משתייכת לקבוצת אומניות מכל מיני מקומות בעולם. אנחנו נפגשות אחת לשבועיים בזום. אני הישראלית היחידה שם, אבל איכשהו כולנו עוברות תקופה לא פשוטה, כל אחת וסיבותיה היא. במפגש האחרון, רגע לפני שנפרדנו עלה רעיון לאתגר את עצמנו ביצירת שירבוט אחד ביום.
כבר למחרת נכנסתי לסטודיו, יצרתי לעצמי סקצ'בוק בן ארבעה עשר דפים והתחלתי במשימה. הקונספט התפתח לי עם הזמן ואני אוהבת אותו. זה משהו קטן אבל:
1. הוא הניע אותי לעשיה
2. הוא מילא אותי בשמחת היצירה
3. הוא פיתח כיוון חשיבה חדש
4. אין לדעת לאן הוא יוביל אותי...
זאת החכמה. לנוע. לעשות משהו. תוך כדי גם לחשוב. לפתח. להתפתח. זו הדרך הבטוחה ביותר להתקדם.
מי זה היה, ארכימדס? שאמר שאילו נתנו לו נקודת אחיזה מחוץ לכדור הארץ הוא היה מזיז את העולם? אז לפעמים ככה זה מרגיש. ומה הזיכויים שמישהו ייתן לנו כזאת? כיוצרים אנחנו צריכים ליצור לעצמנו את הנקודות האלה, ואלה מתרחשות תוך כדי עשייה.
האתגר הזה היה הדרך ליצור סוג של התמדה.
אז התמדתי באתגר ארבעה עשר הימים, ובמפגש הזום הבא שלנו הצגתי את המחברת שיצרתי. עזבו שהייתי היחידה שהתמידה באתגר... הן כל כך התלהבו ממה שעשיתי שהפצירו בי להנחות אותן בסדנת זום ליצירה. זה הולך לקרות במפגש הבא שלנו.
כך המצאנו פורמט נוסף למפגשים שלנו וכך מצאתי עצמי בונה סדנה חדשה. אין לדעת. אולי עוד מעט תראו כאן פרסום שלה 😊