"כל ילד הוא אמן. הבעיה היא להישאר אמן גם כשהוא מתבגר" פאבלו פיקאסו.
הפוסט הזה מתחיל קצת עצוב, אבל בבקשה תקראו אותו עד הסוף. הוא לא ארוך. והוא אופטימי 😊
אני שומעת סיפורים דומים מלא מעט חברות: בילדותי אהבתי כל מה שקשור בנייר: ציירתי. כתבתי. גזרתי. הדבקתי. שיחקתי. וכך זכיתי לתואר המפוקפק: "חולת נייר". אני עוצרת כאן להפוגה קלה בכתיבה. לא מוצאת את המילים.
איזו טעות! טעם של בזבזנות דבק בכינוי הזה. של ביקורת.
איך ילד מגיב לזה? על פי רוב בבושה, בביקורת פנימית, בהיסגרות, בהכחשה. ואם הוא לא מוצא תחליפים שמשחררים אותו מכל אלה, הוא מתנתק מכוחות היצירה המולדים הפנימיים שלו. חבל.
תארו לעצמכם שבמקום זה, הייתי זוכה לעידוד ולתמיכה ואולי להכוונה ליצירה בת קיימא. וואו.
אני לא מאשימה את הורי. הם אהבו אותי ורצו רק את הטוב עבורי. אבל הם לא היו מודעים לפרשנות שלי למסר הזה.
וזו בדיוק הסיבה שאני כותבת על זה. להעלות את המודעות. בין אם אתם הורים, או מחנכים, או סתם מבוגרים שנתקלים בילד או בילדה יוצרים.... אל תבקרו. אל תלַמדו. אל תשפטו. ואתם יודעים מה? גם אל תתפעלו מהתוצאה, כי אם תתפעלו מהתוצאה, הילדים עלולים לנסות ליצור אחר כך עוד משהו שיקלע לטעמכם, שתתפעלו שוב. כך יתנתקו מהמנוע הפנימי שלהם ויעברו למשהו שחיצוני להם - אתם.
אני מציעה ניסוח מעט שונה לאמירתו של פיקאסו. במקום: "כל ילד הוא אמן. הבעיה היא להישאר אמן גם כשהוא מתבגר" - "כל ילד הוא אמן. השאלה היא איך יישאר אמן גם כשהוא מתבגר". לא "בעיה" אלא "שאלה". כי זה הרי אפשרי.
אז מה לעשות? קודם כל לאפשר. אחר כך להתפעל מהדרך, מהיצירתיות. לשבח את ההתמסרות, את העשייה, את הנחישות.
אמרתי שהפוסט הזה יסתיים באופטימיות. הנה זה בא.
לא זו בלבד שיש דרך לעשות את זה נכון עם ילדים, ולהבטיח שיישמרו את כוחות היצירה המולדים הפנימיים שלהם, אפשר גם לשקם את הכוחות האבודים באדם בוגר. יותר מזה. נדמה שאפשר אפילו לייצר כוחות כאלה יש מאין. הדבר היחיד שנדרש הוא רצון. ואז – אפשרות ותמיכה נכונה. כך מתפתחת תחושה של חופש. וחופש הוא ❤️ היצירה.