לבד בשקט

מתי בפעם האחרונה קראתם ספר שגרם לכם להרגיש כאילו כתבו אותו עליכם?

לי זה קרה לאחרונה, כשקראתי את הספר שקט - על כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר, שכתבה סוזן קיין.

הספר מדבר על ההבדלים בין מוחצנים למופנמים, אומר שהעולם בנוי יותר עבור מוחצנים, ונותן טיפים איך להבין טוב יותר את המופנמים. מסתבר שגם לנו, המופנמים, זה עוזר להבין את עצמנו.

אחת הדרכים היעילות להבחין בין מופנמים למוחצנים היא מידת הגרייה הנדרשת להם לעוררות. בעוד שמוחצנים פורחים בסביבה עמוסה ורועשת, מופנמים יסבלו בה ויתקשו לתפקד. לעומת זאת, בסביבה שקטה ודלה בגירויים, שהיא הסביבה המיטבית למופנמים, מוחצנים כנראה ישתעממו די מהר.

אני זוכרת שיצאתי פעם מהבריכה, אחרי ששחיתי 60 בריכות, ונתקלתי בחברה שהייתה בדרכה פנימה. היא לא הבינה איך אני עושה את זה בלי אוזניות. בעוד שלי זהו זמן נפלא לחשוב, לחלום וליהנות מהפעולה הרוטינית והמדיטטיבית של השחייה, עבורה זה פשוט משעמם והיא צריכה גירויים נוספים בשביל לעמוד בשחייה הממושכת.

איכשהו לגבי השהייה לבד בסטודיו זה מתקבל יותר על דעתם של אחרים. אני, בשביל באמת לצייר צריכה להיות בלי הסחות דעת. בלי הפרעות. רק אני והקנבס. מסתבר שאני לא היחידה. יש לכך אפילו הוכחות מדעיות.

המחברת מצטטת את החוקר אריקסון שטוען שרק כשאדם נמצא לבד הוא יכול להגיע לריכוז אינטנסיבי, תוך מוטיבציה עמוקה למה שמאתגר אותו.

פוהההה... ואני כבר חשבתי שאולי אני לא חברתית?...

איזו הקלה יש בהכרה בהבדלים האלה. אין נכון או לא נכון. יש שונה. לכל אחד מתאימה סביבה אחרת. חשוב שכל אחד יכיר בטבע האמתי שלו ויבחר לפעול בסביבה שתתאים לו, על מנת שיוכל להוציא מעצמו את המיטב.

חוזרת לסטודיו. לבד 😊