לא פעם שואלים אותי איזו עבודה שלי אני הכי אוהבת.
בדרך כלל התשובה היא - את האחרונה שעשיתי 😊
ובכל זאת, יש עבודות בהן קורה משהו שהוא מעבר להבנה שהציור גמור. יש עבודות אותן אני משלימה בהרגשה של ״קפיצת גדילה״. מין הרגשה כזו שקרה שם משהו אחר. משהו שאם אני אשכיל לשים אליו לב (וגם לשים לב ששמתי אליו לב…) הוא יוביל אותי לשלב הבא ביצירה. וזה מרגש.
זה קרה לי פעם בעבודה קטנה שאהבתי את שילובי הצבעים שבה, באחרת אהבתי את השקט, באחרת את העבודה על עץ, ובעבודה האחרונה היה זה השילוב המסוים של קולאז׳ וגרפיט ביחד עם צבעי האקריליק.
הבעיה היא מה קורה אחר כך.
עלול להיווצר חשש מ:
1. קיפאון. עבודה מוצלחת עלולה לגרום לנו לפחד שמא לא נצליח ביצירה הבאה. משל מהפסגה הזאת אפשר רק לרדת.
2. חיקוי. מיד נתחיל עבודה חדשה שתנסה לחקות את הקודמת, מתוך ניסיון לשחזר את ההצלחה.
מה שאני נוהגת לעשות הוא לנסות להגדיר לעצמי מה בדיוק אני אוהבת בעבודה הזאת (אפילו לכתוב את זה), לשים אותה בצד ולהתחיל את העבודה הבאה. כך אני מאפשרת לעצמי גם ללמוד מהניסיון וגם לא להיצמד אליו באופן שימנע ממני את חופש היצירה.
כי חופש הוא לב היצירה.