אני, שגדלתי במשפחה יקית, מודעת לכמה חשוב סדר, או כמו שאמרו אצלנו בבית: "סדר צריך להיות". תמיד אהבתי להיכנס לבתים מסודרים. אני מרגישה מיד כמו בתוך מגזין. ומתקנאה.
אני מתקנאה כי בבית שלי היום, תמיד יש נעליים זרוקות בכניסה, וכשהילדים היו בבית הספר היו שם גם ילקוטים, תמיד יש דברים על השולחן... ניכר שאני לא גרה לבד.
בלגן יוצר תחושה של חוסר נוחות ואי שקט. מאחר שהוא פחות צפוי, הוא מותיר אותנו בסוג של מתח תמידי. צורך להסתגל ולהגיב כל הזמן. מעייף...
סדר, לעומתו, עושה לי הרגשה טובה. נוסך בי ביטחון. שקט.
אבל רגע, זה לא נגמר כאן. אני חוזרת לנעליים בכניסה: כבר לפני שנים הרמתי ידיים והבנתי שלמען שלום בית כדאי לי פשוט לשחרר מהעניין הזה. וזה עובד.
אני נהנית משמחת הבית המלא, ומסתגלת לבלגן. גיליתי שעל אף שאני חובבת סדר, איכשהו דווקא בבלגן טמונים החיים עצמם. נוכחתי שסדר, עם כל הטוב שבו, אם הוא המוקד היחיד - יכול גם לאיים (אני חושבת על מסדר צבאי למשל).
גם בציור אני מרגישה ככה. שם אני לוקחת את הבלגן לאקסטרים. אני אוהבת את תחושת החיות שנובעת ממריחות צבע פרועות, מנזילות, מהתזות.
אבל כמו שבחיים לא נכון לי רק סדר, כך בציור לא נכון לי רק בלגן.
אני אוהבת כשיש בציור אזורים של שקט, קווים חדים שמשדרים סדר, צורות ברורות, דגם (Pattern). כל אלה מייצרים עבורי סדר ורוגע.
כמו כל דבר בחיים, צריך, כנראה, גם וגם. צריך את האיזון בין הדברים. איך עושים את זה? זה כבר עניין אישי לכל אחת ואחד. ויכול להיות, שכמו אצלי, האיזון הזה משתנה בין תחום לתחום. בין עניין לעניין.