"מתרגשת להזמין אתכם להאזין למפגש שאין לי מושג מה יהיה בו..", כך פתחתי את הפוסט ששיתפתי ברשתות החברתיות, ובו קישור להאזנה לתוכנית רדיו של שעה שלמה בה אני ארואיין, ושתשודר בשידור חי, ואני? אין לי מושג מה יהיה שם, ואת בני בר יהודה, המראיין, לא פגשתי מעולם.
הליכה אל הלא נודע היא הבסיס בציור החופשי והיא מונעת מדבר אחד: מסקרנות.
אבל רק סקרנות לא מספיקה. אנחנו צריכים לשחרר (ציפיות, ביקורת...), להתמסר (לזרום) ולא לקחת את עצמנו יותר מידי ברצינות (לשחק).
לתהליך הזה יש שני חלקים:
החלק הראשון הוא החלק שבין היוצר לבין עצמו. השחרור הזה מהמקום העמוק ביותר. שינוי תפיסה ממש. התמסרות לתהליך הציור מבלי לחשוב על התוצאה. זה תהליך. לפעמים לוקח זמן רב עד שבאמת מצליחים, ולפעמים פחות, תלוי בכל אחת ואחד, אבל בכל מקרה זהו תהליך מתמשך. ביצירה אמיתית הוא לא נגמר אף פעם.
החלק השני הוא החלק שבין היוצר והעולם. האומץ לצאת אל העולם. להכריז מי אני, להציג את מה שאני עושה, להיות חשופה לביקורת, לצלוח אותה ולצמוח ממנה (ולפעמים גם לדעת להתעלם ממנה או לא לקחת אותה באופן אישי).
הציור והחיים שלובים זה בזה. אין מצב לעבור כזה תהליך בציור מבלי שהוא ישפיע על התנהלותנו בחיים, זה פשוט לא אפשרי.
אז מה הפלא, שכשבני בר יהודה יצר איתי קשר והזמין אותי אליו לאולפן, הסכמתי מיד? מה כבר יכול להיות? (כמה אנשים כבר יקשיבו לזה? 😊) התנסות מעניינת... ובהמשך, כשהציע לי להזמין את מכרי להאזין פרסמתי מיד את ההזמנה?
אני משחקת, ואתם מוזמנים להצטרף!