סדנה למורים - לא מה שחשבת

לפני כמה ימים הנחיתי סדנת ציור חופשי ל־40 מורים ממרכז הארץ.

חשבתי שהאתגר יהיה הלוגיסטיקה – מספיק מקום לעבודה, פיזור עמדות החומרים כדי שלא ייווצר עומס, ואיך בכלל ישמעו אותי מעל 40 איש. אבל האתגר האמיתי היה במקום אחר.

אני מזמינה אנשים לצייר בצורה מופשטת. לא כי יש משהו "נכון" יותר בציור מופשט, אלא כי כשאין צורך שיצא משהו שאפשר לקרוא לו בשם, לרבים מאיתנו קל יותר להשתחרר מהביקורת העצמית, מהתכנון ומהרצון "להצליח".

בסוף הסדנה לא הסתכלנו יחד על הציורים. עניין אותי יותר לשמוע על התהליך. היו מי שסיפרו איך התחילו מדבר אחד, שינו כיוון, שינו שוב, ופתאום מצאו את עצמם במקום שלא היו מגיעים אליו אילו תכננו מראש. היו כאלה שזו הייתה הפעם הראשונה שלהם עם צבעי אקריליק או עם קנבס. והיה מורה אחד שסיפר שהוא בדרך כלל נמנע מצהוב ומשחור - במקרה, או שלא במקרה, אלה היו שני הצבעים היחידים שהגשתי הפעם (פלוס לבן כמובן). הוא חייך ואמר שהופתע לגלות כמה נהנה דווקא מהצבעים שתמיד נמנע מהם.

אבל הייתה תגובה אחת שלא יצאה לי מהראש. במהלך הסדנה ניגשתי למורה שעדיין לא התחילה לעבוד על הקנבס. שאלתי בעדינות אם היא רוצה להתחיל. היא הסתכלה עליי ואמרה שהיא דווקא רוצה לצייר משהו שאפשר לקרוא לו בשם - ושהיא מרגישה שאני מדברת על שחרור, אבל בעצם לא משחררת אותה.

אגרוף בבטן.

אני זוכרת היטב איך בתחילת הדרך מורה לציור התעקשה ללמד אותי איך להתבונן בטבע דומם ולהפשיט אותו. היא עשתה את זה מתוך התלהבות וכוונה טובה, אבל במשך שלושה חודשים אחר כך לא הצלחתי לצייר בכלל. זה הדבר האחרון שהייתי רוצה לגרום למישהו אחר.

הודיתי לה על הכנות. הסברתי שאם ההמלצה שלי הופכת לעוד כלל שמכביד - פספסנו את כל הרעיון. אמרתי לה שתצייר בדיוק כמו שהיא רוצה. לקראת סוף הסדנה עברתי לידה שוב. היא עבדה לצד מנהל בית הספר. אחר כך סיפרה לי שבחרה לשבת לידו לא כדי להעתיק, אלא כדי לקבל קצת מהאנרגיה שלו - אנרגיה של זרימה. היא הראתה לי את הציור שלה. זה היה ציור מופשט לגמרי. כמו מוקד שמפיץ אור. היא חייכה ואמרה שקולגה שמכיר אותה היטב אמר לה: "זה ממש את."

הייתה מורה שאמרה בסיכום שציור זה ממש לא היא. שהיא לא יכולה להגיד שנפתח לה עולם חדש. אבל שהיא התנסתה במשהו שמעולם לא עשתה - וזה בפני עצמו הרגיש לה חשוב. גם לי.

והייתה משתתפת אחרת שבתחילת הסדנה סירבה אפילו לקחת את הסקצ'בוק. "שטויות", היא סיננה. בסוף, כשראתה מה קורה סביב השולחנות, ניגשה אליי בשקט ושאלה אם נשאר עוד קנבס...