בצהרי יום בהיר אחד זומנתי למשרד המנהל ונתבשרתי על פיטוריי. לאחר למעלה מ-20 שנות עבודה, יצירה ועשייה משמעותית, פתאום, זה נגמר. זה היה שוק. אבל לאחר כמה ימים בהם הייתי צריכה להתמודד עם הפן המנהלי של הדבר הזה, התפניתי לחשוב על עצמי. מה עכשיו? הבנתי שניתנה לי כאן מתנה. הזדמנות לשמיטה.
כתבתי הודעת פרידה מכבדת ויצאתי מכל קבוצות הווצאפ הקהילתיות אליהן הייתי קשורה בשנים האחרונות, ובעשייתן הייתי מעורבת, מי יותר, מי פחות.
מי שמכיר אותי מכאן לא יתפלא לשמוע שמה שגיליתי זה שהדבר שהכי משמח אותי הוא היצירה. ההתמסרות לתהליך הזה של צמיחה מתוך יצירה אישית עצמאית. אבל זה לא היה מובן מאיליו. לא למי שהכיר אותי מתקופת חיי הקודמת. הכי קל היה להמשיך מכוח האינרציה עם התחום בו עסקתי בשנים האחרונות – סביבה וקהילה. ואולי לשוב לתחום בו עסקתי קודם לכן – מבקרים ותיירות תוכן.
וזו בדיוק הסיבה מדוע הייתי כל כך זקוקה לשמיטה הזאת. לעזוב את כל המוכר והידוע ולבחון עם עצמי מה באמת אני רוצה לעשות.
אז מה הפלא שכאשר נתקלתי בספרה (הנפלא!) של רחל מראני "לשמוט, סיפור אהבה" מיהרתי לרכוש אותו ולשקוע לתוכו בהנאה צרופה?
הספר מתחיל מסיפורם של התלמודאים ריש לקיש ורבי יוחנן, שחיו בגליל לפני כ 1700 שנים. זהו למעשה סיפור השתנותו הדרמטית של ריש לקיש מהיותו שודד דרכים וגלדיאטור, דרך מפגשו המכונן עם רבי יוחנן (העדין ויפה התואר), ועד הפיכתו לגדול בתורה.
את הסיפור הזה קיבלה המחברת לתא הדואר הנכנס שלה והתייחסותה אליו היא שהקנתה לו את המשמעות הרבה לחייה.
ואיך זה מתחבר? להבנתי ריש לקיש שמט את עברו, מה שאפשר לו להיפתח אל עתידו. אז נכון שאצלו זה קרה ברגע מכונן אחד אבל אולי זו רק הדרמה שבסיפור? אולי אם אספר את הסיפור שלי בעוד זמן מה גם הוא יוכל להיכתב כך?
רחל מראני מתייחסת בעיקר ליחסים בין השניים אבל אני דווקא נצמדתי יותר לסיפור ההשתנות של ריש לקיש. ליכולת הבלתי נלאית שלנו כבני אדם לעשות שינוי. אם רק אנחנו רוצים בכך. וגם אם יש לנו את התמיכה הנכונה בדרך. אז נכון ששם התמיכה כשלה לאחר זמן, והסיפור הפך טראגי. חשוב ללמוד מכך, אבל אני בוחרת לשים את הדגש דווקא על החלק הראשון של הסיפור. האופטימי.
רחל מראני מתארת את ההיפרדות שלה מהקרן למצוינות בתרבות, אותה יזמה והובילה, את הפרידה שלה מהאמנים, וכל כך מזכירה לי את התהליך שאני עוברת. גם אני הרגשתי צורך בהתנתקות. לשמחתי רוב השותפים לדרך גילו הבנה. וזה הרי לא מובן מאיליו. לא ברמה הארגונית וגם לא ברמה האישית...
היא מתארת את ה"היות" הזה נטול הכותרת, הטייטל, הזהות (?). את הכורח בשחרור המלא של העבר מנת להבין באמת מהו האני הנכון והמדויק - לעתיד.
היא אמנם מתארת גם פחד וחושך, אותם אני, לפחות עד כה, לא חווה, אבל אני יכולה להבין שהם עשויים להיות שם. "עשויים" אני אומרת, ולא "עלולים", כי הכניעה, גם להם, היא המפתח לדלת אל הדבר הבא.
וזה מחזיר אותי לפוסט שכתבתי על איך מתמודדים עם תקיעוּת. שלבים 3 ו-4 בתהליך היצירה מתייחסים בדיוק לזה - להתמסר גם לרגעים הקשים, המתסכלים. ומהם לצמוח הלאה.