מאבק השחרור לעצמאות

הימים האלה בהם אנחנו מציינים את זיכרון השואה, זיכרון חללי מערכות ישראל, ויום העצמאות, הביאו אותי לחשוב גם על העצמאות הפנימית שלנו. עד כמה אנחנו באמת עצמאיים בדעות שלנו? במחשבות שלנו? עד כמה אנחנו באמת משוחררים?

השחרור מכבלי הביקורת בכלל והביקורת העצמית בפרט, הוא המפתח ליצירה אותנטית, לחופש יצירה אמיתי ולמימוש הפוטנציאל הגלום בנו.

רבים באים אלי לסטודיו ומשתפים בזיכרון אותו הרגע בילדותם, בו הפסיקו ליצור. זה היה הרגע בו קיבלו ביקורת. מבלי שהיו מודעים לכך – הם לא רק שמעו את דבר הביקורת, הם גם קיבלו אותו.

איכשהו קל לנו יותר להאמין לביקורת מאשר לדברי שבח. מספיקה פעם אחת על מנת לכבות אצלנו את הרצון ליצור. בוודאי ובוודאי כשהיא מתקבלת מדמות מוערכת ואהובה. הביקורת הזאת, לא רק פוגעת, היא גם מחלחלת פנימה. היא נטמעת בתוכנו. אנחנו מאמינים לה. היא הופכת מביקורת חיצונית לביקורת עצמית. אנחנו נושאים אותה איתנו וחיים את שארית חיינו בתחושה שאנחנו לא מספיק טובים, ש״זה לא בשבילנו״.

אז זהו שזה לא נכון. זו פשוט אמונה שגויה שאימצנו לנו, ועל פיה אנו חיים. אבל בידינו הדבר לשנות אותה. להשתחרר ממנה, וליצור, כמו שרק אנחנו רוצים/יודעים/יכולים.

הציור החופשי מאפשר להיכנס לעולם הזה בצורה חלקה ונעימה, מתוך סקרנות ומשחק, תוך שחרור הביקורת העצמית והתמסרות לתהליך של גילוי והנאה.

וזה לא שלא יהיו קשיים בדרך. יהיו. אבל זה יהיה שווה!

הדרך לעצמאות פנימית ולחופש יצירתי עוברת דרך הכלה ואהבה עצמית. כשם שלחמנו על עצמאותנו כעם, כך עלינו לנהל מאבק תמידי לשחרר את עצמנו מהאמונות השגויות ומחוסר הביטחון העצמי. רק אז, כשנפרוק מעלינו את נטל הביקורת, נוכל ליהנות מחופש יצירתי אמיתי ולבטא את עצמנו באותנטיות מלאה.