אף פעם לא ידעתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. ידעתי מה אני אוהבת לעשות. אהבתי לתכנן פרויקטים. לצפות למשהו. לדמיין אותו. לתכנן את היצירה שלו ולהוציא אותו לפועל. אבל זה אף פעם לא היה ממקום של שאפתנות.
בשלב מתקדם בחיי נחשפתי לגישה התכנונית שנקראת Back casting, בה שמים מטרה וגוזרים לאחור את כל השלבים אותם יש לבצע על מנת להגיע אליה. כך התנהלתי באופן אינטואיטיבי בכל פרויקט אותו יזמתי. אבל לתכנן כך את חיי? אף פעם לא. אני זוכרת איך זזתי בחוסר נוחות כשנחשפתי לזה כאל דרך חיים. תהיתי איך חיי היו מתגלגלים אילו התנהלתי כך. אולי פספסתי משהו...??
אבל אז באה החשיבה העצמאית שלי. זו שלא מושפעת ממה אחרים אומרים. הבנתי שגם אם היא לא מנוסחת או מוגדרת בצורה מובנית, גם אם אין לה שם, יש לה מקום. אני מתנהלת מתוך תשוקה למה שמעורר אותי. רעיון חדש. יצירה יש מאין. מפגש עם אנשים מעניינים. שיתופי פעולה.
ככה זה גם בציור החופשי. אני אוהבת את הדרך. לא יודעת לאן היא לוקחת אותי (וזה כנראה חלק מהעניין - הסקרנות וההרפתקה שמעוררת אותי) ומאחר שאני מתמסרת אליה בצורה האותנטית ביותר, מאחר שהיא באמת שלי – קורים דברים מעניינים.
ואיך זה בניהול של עסק? כאן יש שילוב בין השניים. אני חייבת לדעת לאן אני מכוונת, ומשם לגזור לאחור מה עלי לעשות בשביל להוציא את הדברים לפועל, אבל בה בעת צריכה גם להשאיר מקום להתפתחות טבעית. תגובה למה שמתרחש מסביב. מקום לרעיונות חדשים.
כשהתכנון נוקשה מידי מפספסים הזדמנויות שעל הדרך, וכשמתנהלים רק מתוך זרימה, עלולים לא להתמיד, וכך לא להגיע לתוצאות.
אני יודעת לאן אני מכוונת אבל גם מודעת לכך שיש הרבה דרכים שיכולות להוביל לשם. אני מתחילה בדרך אחת, לפעמים מוצאת איזה משעול קטן ומסקרן שמתחבר לדרך אחרת שממשיכה ללכת באותו כיוון, לפעמים היא מתחברת לאותה דרך בה הלכתי קודם, לפעמים היא מקבילה ולפעמים מתפצלים ממנה משעולים נוספים...