בזמן מלחמה מדברים לא מעט על גבורה ועל אומץ. "איזהו גיבור?" שאלו חכמי ישראל, ואף ענו: "הכובש את ייצרו".
פחד הוא יצר. גיבור הוא אדם שהתגבר, באמצעות אומץ ליבו, על הפחד, והתנהל תוך שמירה על ערכים אחרים כמו קדושת החיים.
גם בציור אנחנו פוגשים את הפחד ואת האומץ. לא ברמה של חיים ומוות, אבל בהחלט ברמה של להיות (אמן) או לחדול.
מי שרוצה ליצור לא יכול להרשות לעצמו להיכנע ליצר הפחד. הפחד מחשיפה, מ"מה יגידו", האם מה שאני יוצרת ראוי בכלל, וכיוצא באלה חששות, שסופן לשתק אותנו ולמנוע מאתנו ליצור.
אני מציירת בשכבות. בשבילי זו אחת הדרכים להשתחרר. אני פשוט נהנית מהציור. מאחר שכל משיכת מכחול יכולה בהמשך להתכסות באחרת, אין לחץ. אני נהנית מהתהליך. וזה אכן תהליך. קשה לי לומר כמה שכבות יש בציור, אבל יש ציורים שיש בהם אולי עשרות שכבות.
לאחרונה ציירתי ציור על גבי קנבס משומש. היה עליו איזשהו צילום או ציור וכך הוא הגיע לידי. בשביל להתחיל מאיזושהי התחלה החלטתי, שלא כמנהגי, לכסות אותו קודם כל בשכבת ג'סו, שכבת צבע לבן סמיך שמהווה בדרך כלל את השכבה הראשונה על קנבס. איכשהו נוצר מירקם שהוא מעין שברים או סדקים בצבע. זה היה מפתיע ומעניין. כשהקנבס היה לבן כולו (עם סדקים זעירים שרק הצופה מקרוב יכול להבחין בהם) עברתי לשלב הבא. לקחתי מכחול רחב והתחלתי להתפרע איתו, כשהוא עמוס בצבע בוץ כהה ובלתי מוגדר. הקו היה נועז, משוחרר וחסר מעצורים. ככה אני אוהבת לצייר! הסתכלתי על הקנבס והתאהבתי בקו הזה.
מה עושים?
אני הרי מציירת בשכבות. זו הייתה אמורה להיות השכבה הראשונה (אחרי שכבת הג'סו...). אם אעצור עכשיו האם זה מתוך פחד? פחד שאם אמשיך אפגע בעוצמה של הקו הראשוני הנועז הזה? חלק ממני ידע שזה נכון.
ומאידך, ההרגל הזה של לצייר בשכבות אולי הוא המקום הבטוח שלי. אולי דרוש אומץ דווקא להשאיר את הציור כמו שהוא, ולהכריז עליו כגמור כשעליו רק שכבה אחת (טוב נו, וגם הג'סו..)
מודה שלקח לי זמן רב להחליט. הקנבס היה מונח בפינת הסטודיו, כך שראיתי אותו בכל פעם שהגעתי לשם. קנבסים אחרים הותחלו והושלמו והוא נותר לו שם ממתין לגזר הדין.
יום אחד זה קרה. פשוט החלטתי שזהו. הוא יישאר כך. הוא קיבל שם, פורסם וקוטלג ובכך הכרזתי עליו כציור גמור.
המבחן האמתי היה המבחן מול עצמי. האם הרגשתי כמו פחדנית מובסת? לא. הרגשתי דווקא אמיצה. העזתי לצייר ציור משוחרר בלי הסתרות בלי מריחות ובלי תירוצים.