אנחנו עוברים ימים נוראים. ימי מלחמה. אין מילים לתאר את הזוועה. את הכאב. את התסכול. את הדאגה. מצב הרוח ירוד. הדבר היחיד שאני מצליחה לגייס עבורו אנרגיות הוא עשייה למען אחרים, כמו למשל סדנאות הציור החופשי שהנחיתי בכמה מרכזי פליטים. אני לא יודעת מי נתרם יותר מהפעילות הזו, אני או הם.
ובכל זאת – אני לא מצליחה לגייס את עצמי ללכת לסטודיו ליצירה משלי.
הסדנאות שאני מנחה הן סדנאות לשחרור. אני עורכת שולחן אבירים ועליו אני פורסת נייר ציור אחד ארוך. על הנייר פזורות קופסאות עם צבעי פנדה ועפרונות. המשתתפים נכנסים. ילדים. הורים. חלקם מתיישבים, אבל מרביתם עומדים סביב השולחן. המוזיקה מתחילה לנגן. מוזיקה אינסטרומנטאלית, קצבית אך נעימה, שכמו נכנסת לנשמה ומתחילה להזיז את הגוף, ויחד איתו את הציור.
זה ציור משותף. ציור שכל מטרתו – שחרור, התמסרות והנאה. ציור שהוא נטול ציפיות ונטול ביקורת. ציור מאפשר.
יחד איתם גם אני מתחילה להתמסר למשחק בצבע. אבל אני שם בשבילם.
אני, שעושה את זה כבר שנים, יודעת מה כוחו של הציור החופשי. אני מכירה את הפוטנציאל שלו לשחרר מלחץ, לשחרר מפרפקציוניזם, לשחרר מביקורת... לשחרר.
לאט לאט זה קורה. הם נעים לאורך השולחן. מציירים כל פעם במקום אחר. מתחברים לציור של מי שלידם. מחייכים. כשמסתיימת הפעילות יש גם את אלה שפשוט נשארים. רוצים עוד קצת. סימן שהצלחנו 😊
כשאנחנו מתנסים בפעילות הזאת באופן חד פעמי אנחנו מרגישים את זה ברמה אחת וכשאנחנו מתמסרים לתהליך מתמשך עם עצמנו אנחנו מרגישים את זה ברמה אחרת לגמרי. זה תהליך משנה מציאות.
אומרים שכשהתותחים רועמים המוזות שותקות. עבורי זה נכון.
אני מחליטה שאסור לי לוותר לעצמי. לא מחכה למוזה.
נכנסת לסטודיו. משהו כבר יקרה.