אגלה לכם סוד: כשרק התחלתי לצייר, פתחתי חשבון אינסטגרם אנונימי. אי אפשר היה לזהות שזו אני. שם, בסביבה פחות מאיימת, התחלתי לפרסם את עבודותיי. לייקים, מחיאות כפיים ותגובות אוהדות חיזקו אותי בדרכי. רק כשהתחזקתי מספיק העזתי לצאת לעולם, בהתחלה בפני חברים, ורק אחר כך בפני אחרים.
מופנמים, כך מסתבר, מושפעים בקלות מתגובת החברה. (אני ממשיכה לשתף את רשמיי מהספר שקט - על כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר, שכתבה סוזן קיין). המחברת מצטטת את החוקר דיוויד דובס, אשר פיתח תיאוריה בשם "הנחת הסחלב". על פי התיאוריה שלו ילדים רבים משולים לצמח שן הארי, כי הם מסוגלים לשגשג בכל סביבה שהיא. אבל אחרים, ובכללם המופנמים, דומים יותר לסחלבים: הם נובלים בקלות. לעומת זאת, בתנאים הנכונים יוכלו לצמוח ולהיות חזקים ומרהיבים.
ביקורת חיצונית יכולה לסרס כל יצירתיות אצל ה"סחלבים". אם אנחנו רוצים שיראו אותנו במקום העבודה אנחנו צריכים שידעו מה אנחנו חושבים. אנחנו צריכים להשמיע את קולנו. ובשדה האמנות - חלק משמעותי מלהיות אמן הוא התעוזה לצאת עם האמנות שלך לעולם.
אז מה עושים?
בשביל להתגבר, טוב למופנמים אם ינטרלו כל ביקורת, הן חיצונית והן פנימית. בשבילי - הציור ביחידות עזר לנטרל ביקורת.
כאשר אדם נמצא במצב האופטימלי עבורו, הוא יכול לשקוע כל כולו בעשייה ולהיות במצב של "זרימה", כפי שמתאר אותו הפסיכולוג מיהאלי צ'יקסנטמיהאלי. במצב כזה הזמן חולף מבלי שיבחין בכך והאדם לא מטיל ספק בכושרו.
המפתח לזרימה הוא עיסוק בפעילות בזכות עצמה, לא למען התוצאה. בשבילי זה המצב הנפלא הזה של להיות לבד בסטודיו ופשוט לצייר. השעות חולפות ולפעמים רק הרעב מסמן כמה זמן עבר.
מה שיפה זה שככל שאנחנו מתקדמים בתהליך, אנחנו מחשלים את עצמנו בפני ביקורת. תהליך היצירה משמש מבחינה זאת כמרפא.
המחברת מביאה את דבריו של וורן באפט ומספרת שהוא העיד על עצמו שהוא מרגיש כאילו הוא שוכב על הגב, הקפלה הסיסטינית מעליו, והוא מצייר. נעים לו כשאנשים אומרים לו כמה הציור שלו טוב ויפה, אבל כשמישהו שואל למה הוא לא משתמש ביותר אדום במקום כחול הוא אומר – "שלום. זה הציור שלי...".
אני רחוקה מוורן באפט, אבל זו בדיוק ההרגשה 😊