שוב מגיע סוף החודש. שוב אני מחפשת נושא לכתוב עליו. למה? ככה. כי כך התחייבתי בפני עצמי. לכתוב מידי חודש. וזה עובד! אבל על מה הפעם? חשוב לי שיהיה רלוונטי. חשוב לי שיחדש. שיעניין. כל פעם זה מאתגר מחדש.
זה בדיוק העניין! כך זה בחיים. כך גם בציור. אם אין אתגר – משעמם. אם יש אתגר – לא קל. אבל כשאנחנו מצליחים לצלוח אותו יש תחושה נפלאה של ניצחון. אנחנו מפתחים תחושת מסוגלות ומחזקים את האמונה שלנו בעצמנו.
זה לא צריך להיות משהו אולימפי. גם ניצחון קטן הוא ניצחון. הוא ממלא אותנו בתחושות של הנאה וסיפוק עצמי.
במידה מסוימת אפילו עדיף ניצחון קטן על פני ניצחון גדול. אנשים שחוו ניצחונות גדולים מעידים שהם חשו תחושת פחד משתק מפני המחשבה - מה עכשיו? כאילו שמכאן הם יכולים רק ליפול (כמו שמתארת אליזבת גילברט בספרה קסם גדול).
ניצחונות קטנים הם חלק מהדרך. לא המטרה ובטח לא סופה. הם שם בשביל לעודד אותנו להמשיך. להסתקרן, לשאול שאלות, לחפש, ליצור, לעשות.
לא כל עשייה מסתיימת בניצחון. ממש לא. אבל אם הניצחונות הקטנים לא היו שם יש להניח שהיינו מאבדים עניין. כל אחד עם רף הנחישות שלו (על אדיסון מספרים שערך למעלה מ-2000 ניסיונות עד שהצליח להדליק את הנורה החשמלית).
עבור האמן – התהליך הוא המשמעותי. שכלול יכולות השחרור, העמקת ההבנה בצבע, בקו ובכתם, פיתוח המודעות לטעם האישי ולמקורות ההשראה וכ"ו.
הניצחונות הקטנים עבורי, הם הציורים שמגיעים לכדי סיום, אלה שאני אוהבת, לפחות באותו הזמן.
בחזרה לכתיבה: כשאני מזהה חיבור רעיוני בין משהו שקורה בחיים לבין תהליך הציור אני כותבת אותו מיד באוסף הרעיונות שלי. כשאני מתיישבת לכתוב פוסט בדרך כלל אני שולפת את הרשימה ובוחרת משם את הרלוונטי לאותו הרגע. הפעם זה עבד אחרת. התחלתי לכתוב. כתיבה אינטואיטיבית כזאת שאין לדעת לאן היא לוקחת. משם הגעתי להקבלה לתהליך הציור.
בשבילי זה ניצחון קטן.
Comentários