התחלתי בכלל מצילום. בתחילת שנות ה-90 למדתי צילום בקמרה אובסקורה ואחר כך במדרשה לאמנות. בתור התחלה קיבלתי את ה Contaflex הישנה של אמא שלי. מד האור היה מקולקל וכמובן שאי אפשר היה להחליף עדשות, אבל כך העין שלי למדה להעריך את מדידת האור ואת מה שייכנס לתמונה, בצורה מדויקת. התחלתי לראות "פריימים" גם בלי המצלמה. פשוט כך ראיתי. יש משהו מאוד יצירתי בדרך ההתבוננות הזאת בעולם. הצלם Edward Weston אמר שקומפוזיציה טובה היא פשוט הדרך העוצמתית ביותר לראות. צדק.
20 שנים מאוחר יותר, כשהתחלתי לצייר ציור חופשי, לא ראיתי את הקשר בין השניים. במידה מסוימת אפילו הרגשתי קצת מורדת. לראשונה נעמדתי לצייר מול קנבס, כשאני לא מתבוננת לא בטבע דומם, לא במודל ולא בנוף. לראשונה עצמתי עיניים כדי לראות. לראשונה (כאדם בוגר..) שיחקתי בצבע.
למתבונן מן הצד זה נראה פשוט. מה יכול להיות כל כך מסובך בלמרוח קצת צבע? אבל ככל שמתנסים בכך יותר, מבינים את המורכבות של הדבר הזה. אינספור החלטות ובחירות שיש לבצע במהלך ציור אחד. אבל ישנן כל מיני דרכים לזמן את השחרור והחופש ביצירה. אחת מהן היא מסגור מחדש.
על גיליון נייר גדול אני מציירת. קווים בעפרון, בפחם או בפסטל. כתמי צבע כאלה ואחרים, עם מברשת, עם שפכטל או עם כל כלי עזר אחר שבנמצא. צבע דליל וצבע סמיך, צבע שקוף וצבע אטום, מריחות מכחול רכות ואחרות עוצמתיות. ומשחקת. לא חושבת. לא מתלבטת. לא בוחנת. פשוט נהנית.
אחרי שהצבע מתייבש מגיע השלב המרגש!
אני לוקחת מסגרת נייר וממסגרת מקטעים שאני אוהבת מתוך הציור. אין שום מגבלה של כיוון או של זווית. הכל אפשרי. חיתוך שלהם ומסגור של ממש – עושה את הקסם!
החוויה הזאת מחזירה אותי לדרך ההתבוננות המיוחדת עליה דיבר ווסטון. הרי זה בדיוק מה שאנחנו עושים בפעולת הצילום, לא? אנחנו ממסגרים מקטעים מן המציאות. אנחנו יוצרים קומפוזיציות (שהן היחסים שבין הפרטים לבין המסגרת, וגם בין הפרטים השונים בתוך המסגרת).
יש משהו מרגש בהבנה איך אבני דרך בחיינו מתחברות פתאום, בדרך שלא ראינו קודם.
הקומפוזיציה היא אימפרוביזציה סלקטיבית - איגור סטרבינסקי. (כשמתגברים על המילים המסובכות מבינים כמה זה מדויק 😊)