תמיד אהבתי להסתכל על שמי הלילה. בעיקר במדבר או בלב ים. אני זוכרת שכשהייתי קטנה התכוננתי לרגע בו אראה כוכב נופל. מה אבקש? היו כל כך הרבה דברים שרציתי. חשבתי שבשביל לא להתבלבל ברגע האמת כדאי שאהיה מוכנה עם משאלה מגובשת. אבל מה אבקש? כל כך קשה לוותר... זה הוביל אותי למחשבה שפשוט אבקש להיות מאושרת. הרי אם אהיה מאושרת לא משנה מה יהיה לי או מה לא יהיה לי - אהיה מאושרת. זהו. הייתה לי משאלה מוכנה. אבל יותר מזה, הבנתי משהו מאוד משמעותי:
אושר לא תלוי בדברים חיצוניים. הוא נובע מבפנים.
ועל זה בדיוק מדבר הספר אותו קיבלתי לאחרונה כמתנה מחברה: וואבי סאבי, אותו כתבה בת' קמפטון. זהו ספרון קטן וחמוד שמרכז בתוכו את עיקרי החכמה היפנית שמתארת איך למצוא שמחה בדברים הקטנים.
וואבי הוא היופי שמתגלה בדברים הפשוטים. סאבי הוא היופי במשמעותו העמוקה, המתגלה עם חלוף הזמן.
אהבתי את ההתייחסות למושלמות שבבלתי-מושלמות. קצת כמו אמירתו של האדמו"ר הרבי מנחם מנדל מקוצק: אין דבר שלם מלב שבור. ואם ניקח את זה יותר לכיוון של יצירה, אז בדומה לדבריו של מיילס דיוויס: אל לך לחשוש מטעויות. אין כאלה. כמה שלווה יש בגישה הזאת. איזה שחרור נפלא מהרדיפה אחר המושלם.
פתאום השריטה או הפספוס הם אלה שמעניקים ליצירה את הנשמה היתרה שלה.
וכמה זה משמעותי בציור!!
אחד הפרקים בספר מוקדש לסביבה בה אנחנו חיים. החללים בהם אנחנו שוהים משפיעים על איך שאנחנו מרגישים ועל ההתנהלות היומיומית שלנו.
נעים לי כשהבית נקי ומסודר. אבל אני אוהבת שיש בו שמחת חיים. ילדים, כמאמר המשורר, הם שמחה (ופחות סדר וניקיון 😊).
אני אוהבת שהבית מעוצב בקווים פשוטים ובהירים, אבל נהנית מכתמי הצבע שמעניקים הציורים לקירות.
מין שילוב כזה של שלווה וביטחון עם "נגיעות" של שמחה. מה זה אם לא תמצית האושר?