לא מזמן ציירתי שני ציורים, אותם הצגתי בפני מי שהזמינה ממני עבודה. ככה אני עושה תמיד. מעדיפה לבוא עם שניים. גם לי יותר קל, ואני מקווה שגם למי שהזמין. אין אמת אחת. יש שתי וריאציות.
שמתי לב לכך שאחד הציורים היה שונה באופן מהותי מהדרך שבה ציירתי עד כה. (המזמינה, אגב, בחרה את השני). התבוננתי בשניהם יחד (לפני שהשני נתלה אחר כבוד אצלה בסלון) ופתאום שמתי לב.
שמתי לב שהציור הזה, זה שהיא בחרה להשאיר אצלי, היה איכשהו נקי יותר. המשטחים בו היו אחידים יותר. היו בו פחות מרקמים ואולי גם פחות מרכיבים. הוא היה יותר פשוט. והרגשתי שהוא השרה בי יותר שקט.
לא בטוח שההרגשה הזאת תימשך לאורך זמן אבל הרגשתי מעין התרוממות רוח כששמתי לב לעובדה הזאת.
שמתם לב כמה משמעותי הרגע הזה בו אתם שמים לב למשהו?
אנחנו יכולים לחלוף על פני משהו (שלא לומר מישהו) עשרות פעמים, אבל בפעם האחת הזו כשנשים לב לאיזו תופעה מיוחדת לאיזה מאפיין ייחודי, הפעם הזאת תשנה הכל. מרגע זה כל ההסתכלות שלנו על אותו משהו – משתנה. ויכול גם להיות שההסתכלות שלנו בכלל – משתנה. לא רק על אותו המשהו. בכלל.
אני חווה את זה בציור.
בתחילת הציור אני בדרך כלל פועלת מתוך איזו אנרגיה פנימית. אינטואיציה חזקה (ומהו ציור אינטואיטיבי זה כבר לפוסט אחר). לא חושבת. פשוט פועלת. בהנאה רבה יש לומר. כששוכח פרץ האנרגיה הראשוני, לפעמים אחרי דקות ספורות ולפעמים אחרי למעלה משעה או שעתיים, אני מניחה את המברשות, ומתיישבת על הכורסה אל מול הציור. לא סיימתי. זו רק הפוגה. אבל זה רגע שבו אני מתבוננת במה שהגעתי אליו עד כה. ברגע הזה עולות תחושות. לפעמים טובות, לפעמים פחות. אני מנסה לשים אליהן לב. מה עושה לי טוב. מה לא.
כשאנחנו מציירים אנחנו מתמסרים לתהליך. הולכים אל הלא נודע. לא ידעתי שאצייר ככה. לא ידעתי שאשים לב להבדלים האלה. לא ידעתי שכך ארגיש. ברגע ששמתי לב לתחושות האלה – ידעתי שהציור הזה יהיה אבן דרך חשובה בהמשך הדרך שלי. הציורים שבאו אחריו היו אמנם בגוונים אחרים לגמרי אבל היו בהם משטחים גדולים, פחות מרקמים, פחות רעש.
כשאנחנו שמים לב למה שאנחנו שמים לב אנחנו יכולים לצמוח.
נגיד ניוטון? בטח המון פעמים נפלו לו תפוחים על הראש (...) אבל אותו יום בו הוא שם לב לכך, שינה לו את החיים. וגם לנו תכלס.