חשבתם פעם למה זה ככה שיצירה כרוכה באומץ? איך זה שילדים קטנים יוצרים בלי שום פחד, וככל שאנחנו מתבגרים, זה הופך להיות קשה יותר, מסובך יותר, מאיים יותר?
עד שלא התחלתי לצייר ולהתעמק בנושא, לא הייתי מודעת עד כמה זה ככה.
ספרה של אליזבת גילברט "קסם גדול – חיים יצירתיים מעבר לפחד", יכול להיות הדרך לצאת מזה. אם רוצים... (כן, כן, זאת מ"לאכול, להתפלל, לאהוב").
היא מתחילה מזה שחיים יצירתיים הם חיים מועצמים, עשירים ומעניינים יותר, מכירה בכך שאלו הם חיים שכרוכים בהתמודדות בלתי נלאית עם הפחד (כלומר שאלו הם חיים שדורשים אומץ לב), אבל גם מעידה על כך שזה שווה את המאמץ.
בכלל, כל הספר הוא עדות אישית, וזה סוד הקסם שלו. כל יוצר, בין אם הוא סופר, צייר או פסל (או יוצר בכל מדיה אחרת) חווה את התחושות ואת התהליכים שמתוארים בספר, ברמה כזו או אחרת, ואין כמו צרת רבים להתנחם בה 😊
ברמת היצירה - היעדר השראה, תחושת תקיעות, סתם חוסר חשק ליצור, וברמת החשיפה – מה יגידו? כל אלה קורים לכל אמן, כמעט. כל אחד מתמודד בדרך שטובה לו. ומי שלא – פורש מהמשחק, וחבל.
כמי שחוותה הצלחה מסחררת עם רב המכר, אליזבת גילברט מכירה היטב את תחושת הפחד להמשיך, שהרי מהפסגה יש רק דרך אחת... לפחות זה מה שהסובבים אותה שידרו לה. אבל היא בוחרת להסתכל על הדברים אחרת.
כשאנחנו יוצרים מבפנים, אמנות כנה ואותנטית, לא ממש אכפת לנו מה יגידו. כן, זה נחמד כשמישהו אוהב מה שיצרנו. זה מדהים כשמישהו רוצה לתלות יצירה שלנו אצלו בבית ואפילו מוכן לשלם עליה (!), אבל זה גם בסדר אם לא יאהבו. זה הרי כל כך סובייקטיבי. תמיד יהיה מי שיאהב ומי שלא יאהב.
אנחנו יוצרים כי זה מה שעושה לנו טוב. זה המנוע שלנו ואנחנו לא זקוקים לאישורו של אף אחד כדי לעשות את זה.
אחת ההוכחות לדינמיות של היצירה היא העובדה שגם אנחנו יכולים מאוד לאהוב יצירה מסוימת, ולאחר זמן להסתכל עליה ולחשוב: מה לעזאזל חשבנו לעצמנו? או להיפך – להניח לעבודה כי היא מרגישה לנו תקועה ואז למצוא אותה לאחר זמן ולהתאהב בה. פשוט ככה. כמו שהיא.
מה שחשוב הוא שאנחנו עושים מה שאנחנו אוהבים. שאנחנו נענים לקריאה - ויוצרים.
זה הקסם הגדול!