לאחרונה אירחתי אצלי בסטודיו, כחמש עשרה נשים (טוב, היה שם גם גבר אחד) במסגרת האירוע הקהילתי מפגשים מקומיים. זה היה מפגש מרתק! אולי משום שכולם מקומיים, אולי משום שחלקם מכירים אותי מגלגוליי הקודמים, ואולי משום שכולם באו פתוחים ומלאי סקרנות לשיחה על הציור החופשי, שאפשרי לכל מי שמגלה בו עניין וסקרנות (ומידה של נחישות..).
סיפרתי להם על עצמי, איך הגעתי לציור החופשי, איך הוא משפיע עלי ואיך הוא שינה את חיי, כשאחת הנשים עצרה אותי, התנצלה מראש ובנימוס רב ניסתה לעמת אותי עם העניין הזה שהציור החופשי מתאים לכל מי שרוצה, כששאלה אם העובדה שאני בוגרת המדרשה לאמנות, לא עזרה לי...
אהבתי את השאלה. היא הייתה חדה ונוקבת. חייכתי. למה חייכתי? כי בהתחלה אפילו הרגשתי שהעובדה שלמדתי אמנות הייתה בעוכרי. זה לא היה קל לעמוד מול הקנבס ולצייר אחרת. לצייר מבלי להסתכל על שום דבר, מבלי לחשוב על נושא או על קונספט… פשוט לצייר. שם נדרשתי לעבודת השחרור, עליה אני מרבה לדבר. אבל בהמשך, אני מודה, היא עזרה לי, אבל השאלה היא במה? וגם - כמה זה באמת חשוב?
מרבית האנשים המבוגרים לא חושבים (בכלל) לצייר, ואם הם כן (חושבים..) אז הכיוון הכללי הוא שלילי. הם לא אמורים לצייר כי ילדים הם כבר לא, והם גם לא ציירים - אז מה פתאום? המחשבה הזאת בוראת מציאות, והם לא מציירים.
למרות שאני בוגרת המדרשה לאמנות לא חשבתי בכלל לצייר. ההתמחות שלי הייתה בצילום. אבל מרגע שחשבתי על זה – לא הטריד אותי אם אני אמורה או לא אמורה... בא לי - אז ציירתי. זה היה משחק, על אף שהתייחסתי אליו מאוד ברצינות.
מאחר שלא תפסתי את עצמי כ"אמנית", ובטח שלא כ"ציירת" – ציירתי בסתר. אינסטגרם היה כלי חשוב עבורי בהתנסות הזאת. פתחתי חשבון בו לא היו כל אמצעי זיהוי שלי: לא שם, לא תמונה, חשבון אנונימי של מישהי (ואולי אפילו מישהו...) שמתנסה בציור. שם, במרחב המוגן הזה, פיתחתי את הדימוי העצמי שלי כאמנית. התנסיתי בציור והתנסיתי בחשיפה (מוגבלת...), קיבלתי חיזוקים ועקבתי אחר אמנים אחרים. אט אט הרגלתי את עצמי לדימוי החדש ואף העזתי להראות את החשבון לקרובים לי. בהמשך פרסמתי את שמי ותמונות שלי, עד שהייתה לי הזדהות מלאה עם החלק הזה שבי.
ואיפה נכנס העניין של לימודי האמנות?
כשהחלטתי לפתח את המשחק הזה לעסק. אז עלה הצורך להגדיר את עצמי (כאמנית) ואף להצדיק את ההגדרה הזאת בעיני האחרים. כאן באה לעזרתי תעודת ״בוגרת המדרשה לאמנות״. מודה. קל יותר לאנשים לקבל את ההגדרה הזאת ממישהי שיש לה תעודות.
אבל זה לא קשור לתהליך האישי והמהותי של השחרור, של שינוי התפיסות שלנו לגבי עצמינו, ושל יצירת הדימוי העצמי. זה כבר קשור לתדמית. תדמית קשורה לאיך שאחרים תופסים אותנו, ועל זה אני יכולה להגיד שני דברים:
1. מה אכפת?
2. ואם זה כן חשוב אזי הדרך ליצור את התדמית הזאת היא לשנות את התפיסות שלנו לגבי עצמנו. לשנות את הדימוי העצמי, וכמו שאמרו חכמים ממני: התנהג כאילו אתה כבר האדם שאתה הכי רוצה להיות. בריאן טרייסי.