זה היה שבוע מאתגר. נאלצתי להיפרד ממשקפי המולטי-פוקל שלי ולמסור אותם לתיקון.
זר לא יבין זאת. מי שלא מרכיב משקפיים, או שאינו רגיל למולטי-פוקל, יתקשה להבין את הקושי..
פתאום צריך להתנייד עם שני זוגות משקפיים ולהחליף בכל רגע שמשנים את שדה הראייה מקרוב לרחוק או להיפך. המודעות למרחק עולה פלאים. מעבר מקריאה ל... כמעט כל דבר אחר הופך להיות מודע ושקול.
ובסטודיו?
ערבוב צבעים – משקפי קריאה. ציור מרחוק – משקפי מרחק. ציור מקרוב – משקפי קריאה. כל עוד אני בתחום ה-70 ס"מ מהעבודה - הכל טוב, אבל ברגע שקצת חרגתי – מחליפה משקפיים. לא פשוט.
אבל מי שמכיר אותי יודע שלא הייתי כותבת את הפוסט הזה אם היה כאן רק "אתגר" (שלא לאמר קושי). המודעות הזאת הייתה מאירת עיניים (!). שמחתי שעבדתי בדיוק על עבודות קטנות (30 על 30 ס"מ), מה שאפשר לי להישאר באינטימיות (בתחום ה-70 ס"מ) רוב זמן העבודה.
ציור טוב הוא ציור שנעים לנו לעין ממרחק, ומרתק אותנו מקרוב.
מאז ומתמיד נמשכתי להתבוננות הזאת ממרחק אפס בציור מקורי. משיכות המכחול, שכבות הצבע, החריטות, טביעות האצבע של האמן... יש משהו חושני במפגש הזה עם ציור מקרוב.
במוזיאונים לאמנות אני נמשכת לציורים בסגנון האקספרסיוניזם המופשט (קל) כמו גם לציור מתקופת הרנסנס או האימפרסיוניזם... נדמה לי שמה שמושך אותי הוא המבט הזה מקרוב. מין תחושה אינטימית כזאת, אולי קצת פולשנית, של להרגיש את האמן בעבודתו. אני זוכרת שראיתי שערה של מכחול שנדבקה לצבע בעבודה של אחד האימפרסיוניסטים הגדולים. גילוי. מרגש.
ההתרחקות מן העבודה כמעט משנה תודעה. פתאום מתגלה הקומפוזיציה. "התמונה הגדולה". המבנה.
אין ספק ששילוב בין השניים הוא מתכון לעבודה טובה, ושהמעבר ממשקפי קריאה למשקפי מרחק העצים את ההבנה הזאת.
ויחד עם זאת, שמחתי לקבל את משקפי המולטי-פוקל שלי בחזרה כשהם בהירים מתמיד.
אין מה להגיד. נעים להיות באזור הנוחות 😊