זוכרים את ספר הילדים "הבית של יעל", שכתבה מרים רות? הוא יצא לאור כשאני כבר הייתי גדולה מידי בשבילו, אבל אהבתי לקרא בו לאחיינים שלי. התחברתי לצורך הזה למצוא מקום משלי. זה התחיל מבית מכריות והמשיך בטיפוח המחסן שאבא שלי בנה לי מתחת לבית. מאוחר יותר הייתה לי דירת חדר משלי, אבל מאז שהקמתי משפחה (לא לבד..) לא היה לי בעצם מקום שהוא רק שלי.
עד שהתחלתי לצייר.
אז הרגשתי צורך. היום אני גם יודעת להסביר את זה. כמובן שזאת בראש ובראשונה נוחות. אם לא צריך לסדר כל פעם מחדש ולהעלים את כל הציוד - זה מזמין יותר ליצור. אבל מעבר לזה.
יש משהו בהתפתחות המשולבת הזאת, מין קו-אבולוציה, בין תחושת השייכות למקום ובין ההתפתחות האישית כאמנית שהוא כל כך חשוב. אז אצלי זו הייתה בהתחלה הפינה בכניסה לחדר השינה. באמת שלא צריך מקום גדול. מספיק שולחן קטן, ואם אפשר - קיר ריק, עליו אפשר לתלות קנבס ולעבוד עליו. אם החלל קצת יותר מרווח אפשר גם להעמיד כן ציור. כדאי שהמקום יהיה מואר ושיהיה כיור בקרבת מקום. זהו. לא צריך הרבה.
הרעיון במקום כזה הוא שהוא מוגדר. אחרי זמן מה מרגישים אנרגיה אחרת במקום הזה. אנרגיה של יצירה.
זו הייתה ההתחלה, ובמשך למעלה מ-4 שנים כך עבדתי.
לאחרונה עברתי לסטודיו החדש שמרגיש לי כמו אולם אירועים.
אני יכולה לבחור על איזה קיר בא לי לצייר בכל פעם. אני יכולה לפזר עבודות על כל הקירות ולנוע ביניהן. אני חוגגת את המקום הזה. גם לבד וגם ביחד עם חברות ועם חברות של חברות (של חברות...) שבאות כי שמעו שיש כאן מקום שעושה חשק ליצור. האמת? הוא קטן. אבל אינטימי ונעים.
וזה בעצם כל העניין במקום משלך. שיהיה נעים.
איך מרגיש מקום נעים?
קודם כל הוא שלך, וזה אומר שאף אחד לא יחליט עבורך מתי הוא פנוי, איך הוא יראה, איך הוא יאורגן (אם בכלל..). הוא מואר, אבל לא מסנוור. הוא רחב, אבל לא מידי. אינטימי, אבל לא צפוף. מספיק שקט, וההרגשה בו נוחה ומזמינה.
אבל מה יפה בכל מה שאני אומרת?
שאם זה לא אפשרי – זה לא נורא. כי חלק מהעניין זה להגמיש את היצירה עם מה שיש. אפילו האמנים הגדולים עשו את זה (ראו את מגזרות הנייר של מאטיס שהתחילו כשהיה מרותק למיטה).
אני בעד פשוט להתחיל.