יש משהו עוצמתי במיוחד בתחושה הזאת של להיות (כמעט) לבד בלב ים.
לפני הרבה שנים חוויתי את זה, כשהצטרפתי, כחברת צוות, ליאכטה, ויחד שטנו באוסטרליה, לאורך מחסום השוניות הגדול.
מי שלא התנסה בזה, בטח מדמיין לו סירה בלב ים, הוא רואה את הצבע שלה, אולי הוא רואה את המפרשים, אולי הוא אפילו רואה את השם שלה כתוב בצורה מסוגננת על הירכתיים. אבל מי שהתנסה בעצמו בשייט, מדמיין משהו אחר. נקודת המבט שלו שונה. לא מהחוף אלא מהסירה עצמה. הוא רואה את הכחול הכחול הזה שלא נגמר. בלי שום נקודת ייחוס. כלום. רק אתה והאופק. אתה והאוקיאנוס האינסופי.
לא חשבתי על הקשר בין החוויה הזו לבין הציור, עד ששמעתי לאחרונה, אמן שאני מעריכה, מספר על חוויה דומה שעבר. הוא השווה את זה לתחושה של ה-להיות לבד בסטודיו. עם כל החופש, הריגוש והפליאה – הצורך לסמוך רק על עצמך!
כשאתה לבד בסטודיו, אתה צריך להניח לכל מה שאתה יודע ופשוט להיות. אתה עצמך. יש בתחושה הזאת משהו מפחיד, אבל גם (ואולי לכן - ) מלהיב ומרגש.
אנחנו רגילים לשאול אנשים קרובים מה דעתם על מה שאנחנו עושים, אולי בשביל לדעת איפה טעון שיפור, אולי בשביל לקבל חיזוק. אבל ביצירה מה שחשוב הוא לפתח את היכולת הזאת בתוכנו. שהרי מהי יצירת אמנות אם לא מצבור כל ההחלטות שהביאו בסופו של דבר לתוצר הסופי?
היוצר הוא זה שמחליט באילו חומרים הוא משתמש, הוא שבוחר את הגוונים ואת הסגנון, והוא זה שמחליט מתי הציור גמור. שהרי אם מישהו אחר מחליט – זה כבר לא לגמרי שלו..
כשאנחנו לבד בסטודיו אנחנו מקבלים אינספור החלטות. לבד. ואם לאחר כל זאת אנחנו משלימים יצירה ומרוצים ממנה – אנחנו חווים הצלחה.
יש משהו עוצמתי במיוחד בתחושה הזאת.