בשבועות האחרונים אני מלווה את אמי, בת ה-95, לאחר שנפלה ועברה ניתוח במפרק הירך. יש שיגידו שבגיל מופלג כזה כבר לא כדאי לנתח. להבנתי זה כמו להגיד שהחיים שלה כבר לא חשובים. שמחתי שמדיניות בית החולים הייתה להתייחס למידת הניידות לפני הנפילה ולא לגיל.
מה זה משנה כמה זמן נותר לנו לחיות? כל יום הוא תחילת שארית חיינו. לא משנה מה גילנו. אנחנו אף פעם לא יודעים באמת כמה זמן נותר לנו לחיות, ואנחנו רוצים שכל יום בחיינו יהיה מלא בתקווה ובאופטימיות. אבל איך אפשר להתמלא אופטימיות כשמרימים ידיים? כשמוותרים?
המתנה פאסיבית, חוסר מעש וחוסר תנועה הם עדויות לוויתור. מה כבר יכול לקרות במצב כזה?
מזל הוא המפגש בין הכנה מוקדמת להזדמנות, אמר סנקה, שהיה פילוסוף רומאי (וגם מדינאי ומחזאי).
מה שחשוב הוא להמשיך לנוע. להמשיך להכין את עצמנו ולהמשיך לייצר הזדמנויות.
כשאני מרגישה ב down, אני מחפשת משהו שיניע אותי. זה יכול להיות פרויקט חדש, טכניקת ציור חדשה, מפגש עם אדם חדש. משהו חדש. משהו שיפעיל את האנרגיה של היצירה. כאשר אני ביצירה אני מרגישה חיה. הגוף מתמלא שמחה. כמו בהתאהבות. בטח זה אוקסיטוצין או דופמין או איזה הורמון אחר שעושה טוב. ברגע שאנחנו מתחילים להפעיל את המערכת – זה קורה. אנחנו מתמלאים בחיוביות הזאת, ומשם כבר הכל משתפר. כל תנועה נחווית כמשהו חיובי. אנחנו נהנים שוב מחדוות היצירה. הצלחה קטנה מזינה אותנו באנרגיה לתנועה הבאה, וכן הלאה.
ומה עושים כשלא מרגישים בכלל תשוקה ליצירה? במצבים כאלה אני מגיעה לסטודיו ועושה דברים "בקטנה". זה יכול להיות לצייר או למסגר, ויכול גם להיות לסדר או לנקות. העיקר להגיע לסטודיו ולהיות בתנועה. משהו כבר יקרה. וזה מה שחשוב.
ואמא שלי? יום למחרת הניתוח היא כבר קמה מהמיטה והלכה כמה צעדים, בילתה מרבית היום בכיסא ולא במיטה, מכינה את עצמה לאימונים בחדר הכושר...