על הדמיון




דמיון חשוב יותר מידע, אמר אלברט איינשטיין, ונתן לכולנו תקווה שאולי עוד יש לנו סיכוי.


גדלנו עם ההבנה כמה חשוב לפתח את הדמיון. כמה דמיון יכול לאפשר, להצמיח ולרפא.

נכון. מה היינו עושים בלי האפשרות לדמיין את העתיד שלנו, קרוב יותר או פחות? איך היינו יודעים לאן אנחנו רוצים להגיע? איך הייתה מתרחשת ההתפתחות האנושית: המדעית, הטכנולוגית, הרפואית, בלי הדמיון? מקריות הובילו ללא מעט גילויים אבל בלי הדמיון לא היו נקרות ההזדמנויות שאפשרו את המקריות הזאת?


ויחד עם זאת, אני נתקלת במקומות בהם נדמה שהדמיון עלול להוות מכשול. לפחות לי זה מרגיש ככה.


גם אתם הייתם שוכבים בדשא על הגב, ומתבוננים בעננים? מדמיינים את הארנב, והפיל והתנין, ואיך שהם רודפים זה אחר זה, ואיך הם משתנים ונעלמים? זה היה אחד הבילויים המועדפים עלי, לפעמים לבד ולפעמים עם חברים. מדמיינים סיפורים שלמים.


אבל כשהתחלתי לצייר ציור חופשי הרגשתי שזה קצת חוסם אותי. אם הצורות והקווים הופכים להיות דמויות, בעלי חיים או נופים, כבר אי אפשר לסובב את העבודה, קשה להוסיף אלמנטים כי הם לא "מסתדרים" עם הסיפור... זה מגביל. פתאום הדמיון הזה, שהיה כל כך מבורך ופיתח את היצירתיות, פתאום הוא חוסם.


לקח לי לא מעט זמן להשתחרר ממנו. וזה היה גילוי. מין חיבור אחר לצורות, לכתמים ולקווים. לא עוד דרך הראש אלא דרך הבטן, דרך הרגש.


גיליתי את הציור המופשט האקספרסיבי. ציור שמזמין שחרור. שחרור מציפיות, שחרור מביקורת, וגם שחרור ממחשבות. דמיון הוא מחשבה. גיליתי ששחרור ממנו מייצר חוויה אחרת. חוויה שמפתחת את האינטואיציה, את הרגש.


אהבתי את מה שאמר מונה:

"כל אחד מדבר על אודות אמנותי, ומתיימר להבינה כאילו היה צורך להבין, בעוד שיש צורך פשוט לאהוב" קלוד מונה


מסתכלת על עבודה, מתרגשת ואוהבת. ולא צריכה להסביר.